<h1>פסקי רבינו יוסף הלכ' איסור והיתר</h1>
<h2>דף ג.</h2>
מעשה היה בגוי אחד העומד בבית ישראל ושם בשר בקדירה, ולא נודע אם רחצה אם לאו. והיו רוצים לשער המלח בששים. ואמר להם רבינו תם דמילחא לטעמא עבידא וטעמא לא בטיל, מטעם זה אין להתיר. ואומר ר"י, אם הישראל יוצא ונכנס היה אע"פ שלא ציוה לגוי, כיון שיודע אותו העבד שכן מנהג הישראל, מותר. הואיל וישראל עומד שם או נכנס ויוצא. דמשום הכי שרינן [חולין ג' ע"א] איסור יין נסך ושחיטת כותי. אבל משום דהוי ספיקא דרבנן, דדם שמלחו אינו עובר עליו כדאיתא בהקומץ רבה [כ"א ע"א] ליכא למשרייה. דאיכא למימר אוקי בישרא אחזקתיה והוא בחזקת שאינו רחוץ. וכן אירע מעשה בדיעבד והתיר רבינו יצחק כשיש יוצא ונכנס, כיון שיודע הגוי שמנהג ישראל לעשות כן, אפילו לא ציוהו לרחוץ. והרב רבינו יעקב מאורלינש היה מתירו מטעם האמור באין מעמידין [ל' ע"א] גבי גילוי נהי דאגילוייא לא קפדי אנקיותא קפדי. וזהו נקיות לרחוץ הבשר. ולא נהיר, דמאן דאית ליה האי סברא דאגילויא וכו' שמואל, ורב פליג עליה. והילכתא כרב באיסורי. ועוד דלאיכא דאמרי התם ליכא מאן דסבירא ליה דאנקיותא קפדי. ואנן קיימא לן בכולי תלמודא כאיכא דאמרי.
<h2>דף ח:</h2>
ציוה רש"י להגעיל סכין של גוים לתוך הקדירה. ואמר ליתן מים בקדירה ששים מכדי איסור היוצא מן הסכין, כדי לבטלו בששים [כדי] שלא יצטרך שוב להגעיל [הקדירה]. והא דאמרינן [ביצה ד' ע"ב] אין מבטלין איסור לכתחילה, הני מילי לאוכלו, אבל כי האי גוונא מבטלין. ונשאל לרש"י סכין שניקר בו טלה. ואחר בא וחתך לחם ברוטב של ביצים. ואסר רבי הרוטב, והתיר הביצים על ידי הדחה בצונן.
אם מלגו תרנגולת שלא נקשר הצואר, אין לחוש שמא נכנסו הרותחין בבטן. כי הזפק והגרגרת חוצצין. וגם כלי שני אינו מבשל. ויש מפרשים אע"פ שכלי שני אינו מבשל, בולע ומבליע. וכן פירש הש"ר [—רבינו שמשון]. וראייה מבית השחיטה רותח [חולין ח' ע"ב] והדבר ידוע דרתיחת כלי שני חם כמה ידות מבית השחיטה (חטאת). והנוצה אינה מגינה עליו מפני דם, דמינו כל זמן שפולט אינו בולע. [אבל הכא] כולן אסורות. וכן תרנגול נבילה וכשירה שנמלגו יחד, אוסר רבינו אבי"ה.
<h2>דף מג.</h2>
בהמה שנמצאו בה שתי מרות, טורף בה"ג, ואם לא נמצא בה מרה כלל, יש לבדוק בכבד, מוצץ הכבד במקום מרה, אם טועם בה טעם מרירות אמרינן מרה היא ומיבלע בלעתיה כבד למרה וכשרה. ואי לא, טריפה. ורבינו יצחק הלוי הכשיר שתי מרות. וכתב ואותו אדם שסידר הלכות גדולות מופלא היה, ולא יכולני לעמוד על דעתו בכמה מקומות. ולדעתינו, כשם שאסור להתיר את האסור, כך אסור לאסור את המותר. שהתורה חסה על ממונם של ישראל. אבל הרוצה להחמיר על עצמו יחמיר ואין בכך כלום. עד כאן תשובה. רש"י וכל גדולי צרפת מכשירין שתי מרות וכן נראה הלכה למעשה.
הוראות. נמצאו שתי מרות, אם אינן שופכות זו לזו טריפה. אבי"ה. שני כבידות, ה"ר יצחק מווינא מטריף, דכנטול דמי וכמי שניטל לגמרי וטריפה.
<h2>דף מה:</h2>
ראיתי שהביאו לפני מורי אבי"ה שהיה שומן הלב דבוק ללב מאד ואדוק בו הרבה בכח. וחתך בסכין השומן מן הלב במקום שהיה דבוק עד חלל. וראה בעובי הלב ולא בחללו קצת דם שנצרר ואסר. ושאלתי את פיו אם לא היה מוצא אותו קורט דם מה היה עושה, ואמר לי שאז היה כשר. יצחק ב"ר משה מווינא.
<h2>דף מח.</h2>
ריאה מצאו דבוקה לדופן על ידי ריקבון שריקבון כמו שומן היה מונח בין הריאה ובין הדופן. ועל ידי אותו ריקבון היה נסרך הריאה. והסיר הריקבון יפה יפה מן הריאה, ונמצאת הריאה בריאה ויפה כשאר ריאות והכשירה.
בהמה שנמצאו בה שתי מרות, טורף בה"ג, ואם לא נמצא בה מרה כלל, יש לבדוק בכבד, מוצץ הכבד במקום מרה, אם טועם בה טעם מרירות אמרינן מרה היא ומיבלע בלעתיה כבד למרה וכשרה. ואי לא, טריפה. ורבינו יצחק הלוי הכשיר שתי מרות. וכתב ואותו אדם שסידר הלכות גדולות מופלא היה, ולא יכולני לעמוד על דעתו בכמה מקומות. ולדעתינו, כשם שאסור להתיר את האסור, כך אסור לאסור את המותר. שהתורה חסה על ממונם של ישראל. אבל הרוצה להחמיר על עצמו יחמיר ואין בכך כלום. עד כאן תשובה. רש"י וכל גדולי צרפת מכשירין שתי מרות וכן נראה הלכה למעשה.
הוראות. נמצאו שתי מרות, אם אינן שופכות זו לזו טריפה. אבי"ה. שני כבידות, ה"ר יצחק מווינא מטריף, דכנטול דמי וכמי שניטל לגמרי וטריפה.
טרפסא דכבדא שניקבה היא חצר הכבד טריפה. וכן נמצא בשערים דר' שמואל בן חפני הכהן הגאון. וכן בה"ג. וכן היה מורי רבינו שמחה זצ"ל אוסר ורבינו אבי"ה. אבל אם נסרכה בסירכא בצלעות לא היו מטריפין, וכן נמצא בתשובות על דברת השה שבדק רבינו ידידיה ומצא סירכא שהיה ראשה אחד בטרפסא דכבדא וצידה אחד בבשר של צלעות. ובא לפני חכמים גדולים שהיו שם בישיבה, אלו מכשירין ואלו מטריפין. ובדקו בה"ג ובהלכות קצובות וכל מקום לא מצאו סעד לאיסור. אך בתשובות של רבינו חננאל ורבינו נסים גאונים אם יש נקב מפולש בטרפסא דכבדא טריפה. וכן פסקו הלכה למעשה. לשון הר"ב זצ"ל.
<h2>דף נ.</h2>
נמצא בתשובת רש"י, מעשה בתרנגולת אחת שקורקבנה ניקב והוסר ממנה, ונתערבה אותה תרנגולת באחרות. והביאום לפני רש"י עם כל הקורקבנין. ודימה שומן הקורקבנין אל שומן התרנגולים ואידמו לגמרי. והכשיר רש"י האחרות על ידי כך.
<h2>דף נה:</h2>
בהמה שיש לה רק כוליא אחת כשירה. ואם הקטינה עד כפול טריפה. אם נמצאו שלש כליות כשירה. נבקעה הכוליא לשתים טריפה, שנאמר [איוב ט"ז] יפלח כליותי.
טלה לא היה לו אלא כוליא אחת, והתירו רבי. הקטינה עד כפול טריפה.
כתב רבינו אבי"ה, אם ניטל המעי שהביצה בתוכה מונחת, כשירה, דומיא דניטלה האם בבהמה.
<h2>דף נו:</h2>
כתב רבינו אבי"ה, אם ניטל המעי שהביצה בתוכה מונחת, כשירה, דומיא דניטלה האם בבהמה.
<h2>דף נז.</h2>
אם נשבר העצם למעלה מצומת הגידין אין צריך לבדוק הגידין וכשר כל הבשר.
מעשה שנשבר עצם במקום צומת הגידין ולא יצא לחוץ ונתרפא. ולא הצריך בדיקה, שאילו נפסק אחד מצומת הגידין לא היה מתרפא עוד. וכן ראה רבינו קלונימוס מעשה במגנצא. תרנגול שנשבר עצם הירך ולא סמוך לצומת הגידין. והתיר רבי, הואיל ולא יצא העצם לחוץ. ואפילו יצא, אם בשר חופה רוב עביו כשר.
שאלתי מרבינו שלמה, על כנף העוף שנשבר. ואמר "בכנף לא מיטריף". אך אם חתכו מן הפרק ומשליך. אבל אם נשבר למעלה בצד הגוף חיישינן לריאה [לפיכך] צריך לנפח הריאה אם יוצא הרוח טריפה, ואם לאו כשירה.
שלשה פרקים ברגל העוף. פרק התחתון, היא הארכובה שעליה כעין קשקשין. אם נחתך (בראש הפרק עצמו) [בחציו] או ברובו, כשר העוף. אבל אם נחתך בראש הפרק עצמו, מקום שנדבקין פרק התחתון לאמצעי ראשון לשני, טרפה. [מפני] שבאותו הראש נצמתין הגידין. ופרק השני, שם צומת הגידין מחציו ולמטה, כיון שנשבר העצם אע"ג שאינו יוצא לחוץ צריך לבדוק צומת הגידין, אם בשר ועור חופין את רוב האבר, כשר. מלבד אותו אבר דאסור. ופרק שלישי, אותו הרחב הדבוק לגוף. אם נשבר אותו עצם, ואין עור ובשר חופין אותו, אסור גם האבר גם העוף. ואם עור ובשר חופין רובו, מותר גם העוף וגם האבר. וכיצד בודקין אם העור ובשר חופין רובו לא שיפתח וירחיב המכה. אלא ימתח האבר כמות שהיה ויקרב השברים זה לזה כמו שהיו שלימים. ואז יעיין בעור ובשר אם חופין רובו או מיעוטו.
<h2>דף נח:</h2>
בהמה שנמצאו בה שתי מרות, טורף בה"ג, ואם לא נמצא בה מרה כלל, יש לבדוק בכבד, מוצץ הכבד במקום מרה, אם טועם בה טעם מרירות אמרינן מרה היא ומיבלע בלעתיה כבד למרה וכשרה. ואי לא, טריפה. ורבינו יצחק הלוי הכשיר שתי מרות. וכתב ואותו אדם שסידר הלכות גדולות מופלא היה, ולא יכולני לעמוד על דעתו בכמה מקומות. ולדעתינו, כשם שאסור להתיר את האסור, כך אסור לאסור את המותר. שהתורה חסה על ממונם של ישראל. אבל הרוצה להחמיר על עצמו יחמיר ואין בכך כלום. עד כאן תשובה. רש"י וכל גדולי צרפת מכשירין שתי מרות וכן נראה הלכה למעשה.
הוראות. נמצאו שתי מרות, אם אינן שופכות זו לזו טריפה. אבי"ה. שני כבידות, ה"ר יצחק מווינא מטריף, דכנטול דמי וכמי שניטל לגמרי וטריפה.
<h2>דף עו:</h2>
אם נשבר העצם למעלה מצומת הגידין אין צריך לבדוק הגידין וכשר כל הבשר.
מעשה שנשבר עצם במקום צומת הגידין ולא יצא לחוץ ונתרפא. ולא הצריך בדיקה, שאילו נפסק אחד מצומת הגידין לא היה מתרפא עוד. וכן ראה רבינו קלונימוס מעשה במגנצא. תרנגול שנשבר עצם הירך ולא סמוך לצומת הגידין. והתיר רבי, הואיל ולא יצא העצם לחוץ. ואפילו יצא, אם בשר חופה רוב עביו כשר.
שאלו לרש"י גבי עוף עצם הרחב הדבוק לגוף, אם נשבר אותו עצם ואין עור ובשר חופין את רובו, אסור גם האבר והעוף. ואם חופה רובו מותרים שניהם. וכיצד בודקין אם עור ובשר חופין אותו, לא שיפתח וירחיב את המכה, אלא ימתח את האבר כמות שהיה, ויקרב השברים זה לזה. (חילוק ביניהם במקום דמיטרפי).
שלשה פרקים ברגל העוף. פרק התחתון, היא הארכובה שעליה כעין קשקשין. אם נחתך (בראש הפרק עצמו) [בחציו] או ברובו, כשר העוף. אבל אם נחתך בראש הפרק עצמו, מקום שנדבקין פרק התחתון לאמצעי ראשון לשני, טרפה. [מפני] שבאותו הראש נצמתין הגידין. ופרק השני, שם צומת הגידין מחציו ולמטה, כיון שנשבר העצם אע"ג שאינו יוצא לחוץ צריך לבדוק צומת הגידין, אם בשר ועור חופין את רוב האבר, כשר. מלבד אותו אבר דאסור. ופרק שלישי, אותו הרחב הדבוק לגוף. אם נשבר אותו עצם, ואין עור ובשר חופין אותו, אסור גם האבר גם העוף. ואם עור ובשר חופין רובו, מותר גם העוף וגם האבר. וכיצד בודקין אם העור ובשר חופין רובו לא שיפתח וירחיב המכה. אלא ימתח האבר כמות שהיה ויקרב השברים זה לזה כמו שהיו שלימים. ואז יעיין בעור ובשר אם חופין רובו או מיעוטו.
<h2>דף פט:</h2>
השיב ר' יצחק לוי לרבנו שלמה ב"ר יצחק, על ניקור יריכי חיות. מצוה לנקרן כמו של שור שה ועז. וכל שאסור בירך בבהמה אסור בחיה בכל הירך ובשוק שלמטה הימנו שלועזין צנקרון. וכן שומן של גיד הנשה. וגם בכנפי העוקץ, בוקא דאטמא. וכל הניקור כנגדה כמו של בהמה. לפי שהגיד ראשו נכנס תחת ראשי העצם. ואם יש אדם שמפטפט כנגדי על דבר זה ראוי לנדות, ונוטה הוא לצד מינות, לפי שלא חלקו רבותנו בין חיה לבהמה אלא בחלבים הקרבים ע"ג המזבח, אבל הגיד וכל הבא מכוחו אסור כשל בהמה כמו ששנינו בפסח [פ"ג ע"א], העצמות והגידים נשרפו לששה עשר וכו' ואמר רבינא לא נצרכה אלא לשמנוניתו. וגרסינן [עירובין כ"א ע"ב], בני הזהר בדבר סופרים יותר מדברי תורה כי דברי תורה יש בהן עשה ולא תעשה, והעובר על דברי סופרים חייב מיתה. ומה ששנינו [צ"א ע"א] ישראל קדושים נהגו בו איסור, דברי סופרים הוא. ולכך יש להחמיר הרבה. ע"כ. שאלתי את רבי, איסור שומן של גיד הנשה, אם נוהג בחיה אם לאו. ואמר לי נוהג בחיה וישראל קדושים נהגו בו איסור בין בבהמה בין בחיה. ושאר גידים האסורים משום חלב אין צריך ליטול מן החיה, כי אם אותם האסורים משום דם. וציוה למנקר לנקר ירך של איל כדרך שמנקר ירך של בהמה. רבינו יצחק בר יהודה ז"ל.
<h2>דף צג.</h2>
השיב ר' יצחק לוי לרבנו שלמה ב"ר יצחק, על ניקור יריכי חיות. מצוה לנקרן כמו של שור שה ועז. וכל שאסור בירך בבהמה אסור בחיה בכל הירך ובשוק שלמטה הימנו שלועזין צנקרון. וכן שומן של גיד הנשה. וגם בכנפי העוקץ, בוקא דאטמא. וכל הניקור כנגדה כמו של בהמה. לפי שהגיד ראשו נכנס תחת ראשי העצם. ואם יש אדם שמפטפט כנגדי על דבר זה ראוי לנדות, ונוטה הוא לצד מינות, לפי שלא חלקו רבותנו בין חיה לבהמה אלא בחלבים הקרבים ע"ג המזבח, אבל הגיד וכל הבא מכוחו אסור כשל בהמה כמו ששנינו בפסח [פ"ג ע"א], העצמות והגידים נשרפו לששה עשר וכו' ואמר רבינא לא נצרכה אלא לשמנוניתו. וגרסינן [עירובין כ"א ע"ב], בני הזהר בדבר סופרים יותר מדברי תורה כי דברי תורה יש בהן עשה ולא תעשה, והעובר על דברי סופרים חייב מיתה. ומה ששנינו [צ"א ע"א] ישראל קדושים נהגו בו איסור, דברי סופרים הוא. ולכך יש להחמיר הרבה. ע"כ. שאלתי את רבי, איסור שומן של גיד הנשה, אם נוהג בחיה אם לאו. ואמר לי נוהג בחיה וישראל קדושים נהגו בו איסור בין בבהמה בין בחיה. ושאר גידים האסורים משום חלב אין צריך ליטול מן החיה, כי אם אותם האסורים משום דם. וציוה למנקר לנקר ירך של איל כדרך שמנקר ירך של בהמה. רבינו יצחק בר יהודה ז"ל.
<h2>דף צג:</h2>
ומעשה בתרנגולת שהרתיחוה בכלי ראשון בלא רחיצת צואר מן הדם. והתירו ה"ר חיים זצ"ל, מדאמרינן בפרק חבית [שבת קמ"ה ע"ב], כל שלא בא בחמין לפני השבת מדיחין אותו בשבת חוץ מן המליח הישן וקולייס האיספנין שהדיחתן זוהי גמר מלאכתן. ומשום הכי אסור. משמע הא לא היה הדחתו גמר בישולו מותר. שפחה שכחה ולא הוציאה מצואר התרנגול גיד שמוציאין ממנו. ונמלח והושם בקדירה ונתבשל. והתירו הואיל (והודח) [ונחתך] ונמלח.
מה שנהגו להדיח דם שחיטה קודם מליגה, מנהגא הוא שמונע [שלא יהא] עובר על לא תאכל כל דם. שאע"פ שכלי שני אינו מבשל, בולע ומבליע הוא. כדאמרינן בזבחים פרק דם חטאת [צ"ה ע"ב], אחד כלי שבישל בו ואחד כלי שעירב בו.
ראיתי מעשה לפני מורי הוראה שמלגו התרנגולת ולא הוציאו הוורידין כמו שדרכן והיתיר. וכן כתב רבינו תם, דוודאי סגי לן בהסרת הראש.
ומעשה שנמלח ראש כבש מבחוץ ולא מבפנים. והורה מורי ה"ר יב"ק שלא למלוח את הראש פעם שניה, ולא יבשל אותו, אלא יצלה אותו, והאור מישב שייב כדאמרינן בפרק כל הבשר.
ראש אווז נמלח עם קרום של מוח. והתירו משום חתכיה ומלחיה אפילו לקדירה שפיר דמי.
<h2>דף צה.</h2>
גויה רחצה בשר לח ולא ראהו ישראל, פסק רבינו אור זרוע, אם הגויה יודעת בטיב תיקון כשרות כשר. ועל שבועתה אין לחוש דגוי אינו נאמן לא לאסור ולא להתיר. והראיות ידועות מסוף יבמות [קכ"ב ע"א] ומבשר שנתעלם מן העין [צ"ה ע"א].
<h2>דף צו:</h2>
מחבת מליאה דגים ויש בה דג טמא, זורקו ומותר. ואין לומר בשופכם לחוץ ישתייר דג טמא עם המיעוט ונאסרו. דאדרבא דרך לזורקם בפעם אחת, ואם ישאר מעט במחבת ודאי נימא עם הרוב יצאו. והכי משמע בפרק התערובת [ע"ד ע"א] גבי טבעת של ע"ז.
<h2>דף צז.</h2>
אמר רבא אמור רבנן בס' מין במינו דליכא למיקם אטעמא. ותנן בפרק גיד הנשה חתיכה של נבילה או של דג טמא שנתבשלו עם החתיכות בזמן שמכירו בנותן טעם. בזמן שאינו מכירו אסורין כולן, והרוטב בנותן טעם. ופריך ותיבטל ברובה ומשני שאני חתיכה הואיל וראויה להתכבד בה בפני האורחים אז אינה בטילה. וכן ראיתי לא"מ ה"ר יב"ק אם היה נופל בקדירה היה משערו בס'. וכן העיד על כל רבני שפירא. וכן הורה רבינו שמריה ורבינו אברהם והרב ר' מאיר ומורי ה"ר יב"ק ומורי ה"ר אברהם וה"ר יצחק הלוי זל"ע. וכן אנו נוהגים אם חלב או חתיכת נבילה בא לפנינו שנפל לקדירה או דג טמא שנתבשל בין דגים טהורים, משליכים את האיסור, והשאר מותר ובטל בששים. דמין במינו בששים. וכן הורו רבינו תם וה"ר יצחק זצ"ל. אך רבינו שלמה פסק (מי) דמין במינו במשהו, כמו שכתבתי למעלה. ומצאתי בתשובת ר' יוסף בר' יצחק, קיימא לן כרבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש דאמרי תרוייהו [ע"ז ע"ג ע"ב] כל איסורין שבתורה בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך דבמשהו. ואף יין (נסך) סתם פסק רבינו תם בנותן טעם. דמפרש הא דתנן [שם ע"א] יין נסך אוסר בכל שהו, היינו היין שנתנסך לע"ז, אבל סתם יינן לא. והכי נמי דייק בפרק השוכר את הפועלים לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור [ס"ב ע"ב]. ואיבעיא להו סתם יינן מהו, אלמא סתם יינן לא הוי בכלל יין נסך. ודייק נמי מהא דתנן התם [ע"ג ע"א] מים במים בכל שהו. ומים לאו בסתם קאמר. וגם לשון יין נסך משמע יין נסך ממש ולא סתם יינן. והא דאמרינן התם כיון דאיסורא חמיר כיין נסך שכרו אסור. ומשמע דאסור בכל שהו כיין נסך. ומפרשי דלא איירי באיסור תערובתו אלא באיסור עצמו. וכן פירש ר' יוסף טוב עלם. ולמדנו דמין במינו בששים. וכן ראיתי אני הקטן הלכה למעשה דמין במינו בששים, לבד מחמץ בפסח דבמשהו. וכן העיד רבינו שמואל הלוי ראש ישיבה (שבבל) [שבבבל] בפסחים בפרק ב' במימרא דרבא "במשהו כרב". כך הגירסא מרבותינו דור אחר דור עד האמוראים וחכמי התלמוד.
רש"י פסק מין במינו במשהו. אבל גאונים פסקו בששים, וכן עמא דבר. רבינו שמחה. דג שלמון מלוח מתיר בפסח. וגם חיטה שנמצאה בדבר מלוח, אע"ג דמלוח הרי הוא כרותח.
<h2>דף צז:</h2>
מצאו כחל ולא ידעו אם נמלח עמו, ואסר הבשר והכחל כי אין בבשר ששים בכחל. ושמא נמלח עמו. ועוד הרי הבשר היה מלוח, וזה הכחל נמצא בתוכו. ואמרתי לו הרי הוא נאכל מחמת מילחו, שהרי לא נמלח אלא לאוכלו בלילה, ואמרינן [קי"ב ע"א] מליח הרי הוא כמבושל כשאינו נאכל מחמת מילחו. ואמר רבי קלונימוס, אני ראיתי מעשה ואסרו.
כף. מעשה שבחשו קדירה רותחת בכף חולבת, והתירו המאכל והכף והקדירה משני טעמים. דאפילו לא היו בקדירה ששים מותרים, הואיל ואין הכף בת יומא, ונמצא טעם שנתנה בקדירה טעם לפגם, ומותר (ו)אף הכף מפני גיעול בשר שנבלע בה הויא למחר טעם לפגם. אך שלא לפקפק ולהקל באיסור ציוה לחלוט הכף.
הכחל אפילו אם אירע לבשלו עם שאר בשר, משערין בששים, כדין שאר איסורין.
כף חולבת הגיסו בה קדירה של בשר. ושיער רבינו יעקב ב"ר יקר בששים, לפי מה שנכנס בקדירה, ולא לפי כולה.
מעשה ששרו כף של היתר בקדירה של איסור. ולאחר מכאן שרו אותו כף בקדירה של היתר. ולא היה בקדירה של היתר ששים כנגד הכף לבטלו. ואסר מורי הרואה הקדירה של היתר וכל מה שבתוכה. כי אמר, הכף נעשה מיד חתיכה של איסור. ומאחר שלא היה בו ששים אסור הכל. ולאחר מכאן שמו הכף עצמו בקדירה אחרת. ואמרתי לו "נראה לי שיש בקדירה אחרת ששים". והשיב "אם יש בו", ספיקה (התיר) [מותר], כי דומה לאין המדומע מדמע אלא לפי חשבון. ואע"פ שבקדירה הראשונה לא היה ששים, קצת ביטל, כי היה בו ארבעים. וזה ביטל קצת. והאחרת ביטלה השאר.
ציוה רש"י להגעיל סכין של גוים לתוך הקדירה. ואמר ליתן מים בקדירה ששים מכדי איסור היוצא מן הסכין, כדי לבטלו בששים [כדי] שלא יצטרך שוב להגעיל [הקדירה]. והא דאמרינן [ביצה ד' ע"ב] אין מבטלין איסור לכתחילה, הני מילי לאוכלו, אבל כי האי גוונא מבטלין. ונשאל לרש"י סכין שניקר בו טלה. ואחר בא וחתך לחם ברוטב של ביצים. ואסר רבי הרוטב, והתיר הביצים על ידי הדחה בצונן.
ראיתי אני הקטן כמה פעמים שהיו מגיסין כף חולבת בקדירה של בשר, או כף של בשר שהגיסו בה קדירה של חלב, או כף של גוים שהגיסו בה מאכל, שהיה אבא מרי ה"ר יב"ק לוקח כלי מלא מים ומכניס כף של איסור בתוך המים כפי מה שהכניס הכף במאכל, והמים יוצאין כפי עובי הכף בכלי אחר, וחוזר וממלא הכלי מים, ומכניס הכף ס' פעמים [בכלי], ומשער כפי המים, אם היה בקדרת ההיתר כך בין חתיכות רוטב וירק, היה מתיר. וכך היה משער כל האיסורין בששים חתיכת איסור בעדשים וקטנית כפי שבא האיסור לפניו. ולא היה משער כפי מה שבלעה קדירה מן ההיתר, כפי מה שפירש רש"י. לפי שאף האיסור נבלע ונתמעט מכמות שהיה. וכדאמרינן [צ"ח ע"א] אטו היתירא בלע ואיסורא לא בלע [הלא] אף האיסור נצטמק, וכשנפל בו היה יותר. אלא הכל משערין כמה שאנו רואין. הילכך כף חולבת בקדירת בשר משערין ברוטב ובקיפה ובחתיכות ומרק שבו בס'. העתק ה"ר אלעזר מגרמייש בן רבינו יב"ק זק"ל.
<h2>דף צח.</h2>
ביצים שטיגנו בשומן. וכשהעבירו המחבת [מ]על האש הרגישו ששיברו בה ביצה שיש בה אפרוח. ואמר המורה להשליך השומן והביצים שנתערב בהם. והמחבת מותרת כי לא הוחזרה על האש ולא נתבשל בה.
יהודי אחד שלק בצים יחד, ונמצא דם באחת מהן. ושאלו [את] ה"ר קלונימוס, ואסר כל הביצים, לפי שלא היה נשאר ביצים של היתר לבטל טעם האיסור. וכן נראה לרבינו.
<h2>דף צט:</h2>
גיד הנשה שהוסר חלבו ממנו ונמלח עם הבשר שרי, דאין בגידין בנותן טעם.
<h2>דף ק.</h2>
מעשה שנמצאו תולעים בתוך הדגים לאחר שנתבשלו. וצוה רבינו תם להשליך התולעים ולאכול הדגים. דהא דאמרינן בריה לא בטלה [היינו] היכא דנתערב ולא נמצא.
יורה של בשר היתר נתבשל בו חתיכת איסור. ולא היה בהיתר ששים לבטלו. ונאסר כל מה שביורה. ולקחו מרק מן היורה ושמו לקדירה שהיה בה מאכל. ושאלו אם המרק אוסר את הקדירה כיון שאין בה ששים כנגד המרק הנאסר, או לא. והשיבו, נראה שאין מרק הנאסר אוסר אלא לפי חשבון שיש בו מדומע מן האיסור.
<h2>דף קד:</h2>
אם מלגו תרנגולת שלא נקשר הצואר, אין לחוש שמא נכנסו הרותחין בבטן. כי הזפק והגרגרת חוצצין. וגם כלי שני אינו מבשל. ויש מפרשים אע"פ שכלי שני אינו מבשל, בולע ומבליע. וכן פירש הש"ר [—רבינו שמשון]. וראייה מבית השחיטה רותח [חולין ח' ע"ב] והדבר ידוע דרתיחת כלי שני חם כמה ידות מבית השחיטה (חטאת). והנוצה אינה מגינה עליו מפני דם, דמינו כל זמן שפולט אינו בולע. [אבל הכא] כולן אסורות. וכן תרנגול נבילה וכשירה שנמלגו יחד, אוסר רבינו אבי"ה.
מה שנהגו להדיח דם שחיטה קודם מליגה, מנהגא הוא שמונע [שלא יהא] עובר על לא תאכל כל דם. שאע"פ שכלי שני אינו מבשל, בולע ומבליע הוא. כדאמרינן בזבחים פרק דם חטאת [צ"ה ע"ב], אחד כלי שבישל בו ואחד כלי שעירב בו.
רבינו אבי"ה היה מצוה בפסח להסיר כל מה שבזפק קודם המליגה. דאילו מצאו חיטה בתרנגולת ונתחמץ הרי זו אסורה ואוסרת את האחרות הנמלגות עמה. דאע"ג דכלי שני אינו מבשל, בולע ומפליט. וכן היה דן בנבילות וטריפות. והני מילי, דכלי שני בולע ומפליט, הוא בדבר הרך כגון בשר. אבל הכלי אינו נאסר על ככה כי קשה הוא לבלוע.
<h2>דף קה.</h2>
אדם אחד אכל כחל, ושאל לרש"י אם היה יכול לאכול חלב באותה סעודה או לאו, ואסר לו אם לא חטט שיניו או שהה כדי שיסתלק בשר הנכנס לו בין השיניים. הגאון הרב ר' משה המיימוני כתב שצריך להמתין שש שעות אחר הבשר.
הורה רש"י דאפילו סעד בשר בסעודה אחת, וקם משולחנו והפסיק כשיעור כל שהו, וחזר לאכול חלב, הרשות בידו. דאמרינן אין טעם הבשר של סעודה הראשונה בפיו.
<h2>דף קה:</h2>
רבי אוסר לאכול חלב אחר תבשיל. ומדלא אמר "אחר בשר" שמעינן מינה דאפילו אחר דגים אסור משום שומן שבפרור ושבקערה.
<h2>דף קו:</h2>
קיימא לן [ל"א ע"ב] דחולין לא בעי כונה. ומכאן דקדק רבינו חננאל שאם יצא מבית הכסא ונטל ידיו בשביל לקרות בתורה, ומיד אוכל אין צריך נטילת ידים שנית.
<h2>דף קז:</h2>
מעשה אירע בשפירא ברקיק שטחוהו בבשר שמן ואפאוהו, והוא שקורין "שטיק-ליטן". ולאחר שהוציאוהו מן התנור בחומו נשפך עליו מן החלב הניתז. ובא הדבר לפני רבינו אש"ל. ואמר אם מכירים המקום יעשו קליפה, ואם לאו בטל בששים.
<h2>דף קח.</h2>
מחבת מליאה דגים ויש בה דג טמא, זורקו ומותר. ואין לומר בשופכם לחוץ ישתייר דג טמא עם המיעוט ונאסרו. דאדרבא דרך לזורקם בפעם אחת, ואם ישאר מעט במחבת ודאי נימא עם הרוב יצאו. והכי משמע בפרק התערובת [ע"ד ע"א] גבי טבעת של ע"ז.
רבינו יב"א העיד משם אמו שהעידה שמעשה בא לפני רבינו יהודה בן רבינו קלונימוס שאסר הקדירה, והתיר התבשיל שנתבשל בתוכו היכא שנפלה טיפת חלב על הקדירה מבחוץ. ואני יוסף שמעתי, דוקא טיפת [דהיינו] מעט. אבל אם היו כמה טיפות נאסר הכל, שהקדירה נעשית חתיכת איסור ואוסרת כל התבשיל ואין לשערו בששים.
<h2>דף קט.</h2>
אמר רבא אמור רבנן בס' מין במינו דליכא למיקם אטעמא. ותנן בפרק גיד הנשה חתיכה של נבילה או של דג טמא שנתבשלו עם החתיכות בזמן שמכירו בנותן טעם. בזמן שאינו מכירו אסורין כולן, והרוטב בנותן טעם. ופריך ותיבטל ברובה ומשני שאני חתיכה הואיל וראויה להתכבד בה בפני האורחים אז אינה בטילה. וכן ראיתי לא"מ ה"ר יב"ק אם היה נופל בקדירה היה משערו בס'. וכן העיד על כל רבני שפירא. וכן הורה רבינו שמריה ורבינו אברהם והרב ר' מאיר ומורי ה"ר יב"ק ומורי ה"ר אברהם וה"ר יצחק הלוי זל"ע. וכן אנו נוהגים אם חלב או חתיכת נבילה בא לפנינו שנפל לקדירה או דג טמא שנתבשל בין דגים טהורים, משליכים את האיסור, והשאר מותר ובטל בששים. דמין במינו בששים. וכן הורו רבינו תם וה"ר יצחק זצ"ל. אך רבינו שלמה פסק (מי) דמין במינו במשהו, כמו שכתבתי למעלה. ומצאתי בתשובת ר' יוסף בר' יצחק, קיימא לן כרבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש דאמרי תרוייהו [ע"ז ע"ג ע"ב] כל איסורין שבתורה בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך דבמשהו. ואף יין (נסך) סתם פסק רבינו תם בנותן טעם. דמפרש הא דתנן [שם ע"א] יין נסך אוסר בכל שהו, היינו היין שנתנסך לע"ז, אבל סתם יינן לא. והכי נמי דייק בפרק השוכר את הפועלים לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור [ס"ב ע"ב]. ואיבעיא להו סתם יינן מהו, אלמא סתם יינן לא הוי בכלל יין נסך. ודייק נמי מהא דתנן התם [ע"ג ע"א] מים במים בכל שהו. ומים לאו בסתם קאמר. וגם לשון יין נסך משמע יין נסך ממש ולא סתם יינן. והא דאמרינן התם כיון דאיסורא חמיר כיין נסך שכרו אסור. ומשמע דאסור בכל שהו כיין נסך. ומפרשי דלא איירי באיסור תערובתו אלא באיסור עצמו. וכן פירש ר' יוסף טוב עלם. ולמדנו דמין במינו בששים. וכן ראיתי אני הקטן הלכה למעשה דמין במינו בששים, לבד מחמץ בפסח דבמשהו. וכן העיד רבינו שמואל הלוי ראש ישיבה (שבבל) [שבבבל] בפסחים בפרק ב' במימרא דרבא "במשהו כרב". כך הגירסא מרבותינו דור אחר דור עד האמוראים וחכמי התלמוד.
פסק רש"י חלב המחובר בחתיכת בשר ויש בו ליתן טעם, חתיכה עצמה נעשית נבילה. ואין שאר החתיכות מבטלות אותה חתיכה. ואפילו באלף לא בטיל. דקיימא לן כרבי יהודה דמין במינו לא בטיל. דהא רב ושמואל קיימי בשיטתיה דאמרי' [פסחים כ"ט ע"ב] כל איסורין שבתורה במינן במשהו. ותניא כותייהו בסוף ע"ז [ס"ו ע"א] חלא לגו חמרא. ובפרק כל שעה [ל' ע"א] פסיק רבא כרב דמין במינו במשהו, חמץ בזמנו בין במינו ובין שלא במינו במשהו. ורבי יהודה מודה כל שהוא מין ומינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו, ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. מיהו אנן קיימא לן כל איסורין שבתורה בששים לבד מחמץ בפסח ויין נסך כרבינו תם. וקיימא לן דריחא לאו מילתא היא, ואם אפו פשטיד"א ובלוד"ן יחד, בדיעבד מותר. ואם יצא משומן של פשטיד"א ונבלע בפת, הפת מותר לאוכלו במלח, דכעין תורא שרי. מפי מורי הרואה ז"ל.
רש"י פסק מין במינו במשהו. אבל גאונים פסקו בששים, וכן עמא דבר. רבינו שמחה. דג שלמון מלוח מתיר בפסח. וגם חיטה שנמצאה בדבר מלוח, אע"ג דמלוח הרי הוא כרותח.
הלב בין צלאו בין בישלו בין תלוש בין דבוק זורקו והשאר מותר.
כן הלכה, בין כבד בין לב שנמצא בתרנגולת, בין צלויה בין מבושלת, הרי הוא בטל בששים. ושיערו שהלב או הכבד [חלק] ששים כנגד התרנגולת. אך צריך קליפה סביבותיו ולזורקו. מס' הישר.
לב, בין דבוק בין אינו דבוק, מותר מה שנתבשל עמו, ומשליך הלב.
על בן יונה שנתבשל בו לבו, אין לנו לשער אלא בדם הלב ודבר מועט, דלב שיע ולא בלע ומותר, שלמה ב"ר יצחק.
<h2>דף קט:</h2>
כחל אסור לבשל עם בשר או עם חלב, לפי שהוא עצמו בשר בחלב, ונאכל לבדו אחר בשר ואחר חלב. כי התורה התירתו.
<h2>דף קי.</h2>
וששאלת על ירך שנמלחה עם כחלה בעוד הכחל מחובר בה ולא נקרע כלל. רוב הבהמות בזמן הזה, שהוא סמוך לפורים, אינן חולבות. והוי שאינה מניקה, ושרי. והוי ליה מיעוטא דמיעוטא, דאפילו לרבי מאיר לא חיישינן. וצורינו יפדה אותנו מכל צרה. שמשון ב"ר אברהם זלה"ה.
<h2>דף קי:</h2>
כבד הדבוק בתרנגולת, זורק הכבד ואוכל השאר.
כבד מצאו בתרנגול ממולא, ושיערו כנגד הכבד בששים, והתירו הכל, וקלפו סביב הכבד.
כן הלכה, בין כבד בין לב שנמצא בתרנגולת, בין צלויה בין מבושלת, הרי הוא בטל בששים. ושיערו שהלב או הכבד [חלק] ששים כנגד התרנגולת. אך צריך קליפה סביבותיו ולזורקו. מס' הישר.
מתשובת הגאונים, כך הוא הדין, הכבד אם מחובר בעוף ובישלו, העוף עצמו נעשה נבילה ואוסר כל החתיכות כולן. ודומה העוף כאילו כולו כבד. ושיעורו של עוף עצמו בששים, דלחתיכה של נבילה דמיא. ואם הכבד דבוק באבר אחר, שהעוף מחותך לאיברים, צריך לשער כנגד הכבד ואותו אבר. ואם הוא תלוש, שיעורו של כבד עצמו בששים. ואם צלאו במחובר ואין בעוף ששים, אף העוף מותר מבחוץ ירכייו ואגפיו על פני כולן מותרין באכילה.
<h2>דף קיא.</h2>
בשר מליח נצלה עם תפל יחד, והתירו רבי. ולא דמי לכבדא ובישרא, דדמא דכבדא שכן בכולי בישרא ומדבק יותר משל בשר ונבלע. [את] רבי שאלתי, [ו]התיר כזאת, ומונע לצלות לב בהמה ובשר יחד.
רבי מונע מלצלות לב בהמה ובשר יחד. בשר מליח נצלה עם תפל יחד, והתירו רבי. ולא דמי לכבדא ובישרא. דדמא דכבדא דשכן בכולי בישרא מידבק יותר משל בשר ונבלע.
<h2>דף קיא:</h2>
סכין שנשחט בה אסור לחתוך בה רותח. צונן בעי הדחה. ודוקא ששחט בה פעמים רבות, שנדבק בה הדם בחוזק. אבל משום פעם אחת לא נחוש, רק שלא יהא עליו ליכלוך דם. אבי"ה.
ציוה רש"י להגעיל סכין של גוים לתוך הקדירה. ואמר ליתן מים בקדירה ששים מכדי איסור היוצא מן הסכין, כדי לבטלו בששים [כדי] שלא יצטרך שוב להגעיל [הקדירה]. והא דאמרינן [ביצה ד' ע"ב] אין מבטלין איסור לכתחילה, הני מילי לאוכלו, אבל כי האי גוונא מבטלין. ונשאל לרש"י סכין שניקר בו טלה. ואחר בא וחתך לחם ברוטב של ביצים. ואסר רבי הרוטב, והתיר הביצים על ידי הדחה בצונן.
בפרק בתרא דע"ז [ס"ז ע"ב] אמר רבא הילכתא נותן טעם לפגם מותר. הילכך אם בישלו בשר בקדירה של חלב או איפכא או בקדירת גוי, ואנו יודעין בברור שלא בישלו בו היום מותר. ואני הקטן מעיד על רבותיי שבשפירא רבינו שמריה ורבינו אברהם וה"ר אבי"ה וה"ר יצחק הלוי ומורי הגדול ה"ר יב"ק אין מתירין נותן טעם לפגם משום גדר, אבל מיהו על פי ההלכה מותר. ויש שהיו אומרים בכלי גוים אין להתיר בנותן טעם לפגם כי אם דווקא בשאר איסורים. ובדבש של גוים נמי אמרינן [ל"ט ע"ב], אי (משום) [לאו] גיעולי גוים נותן טעם לפגם מותר. ואמרינן בפרק כל הבשר [קי"א ע"ב], צנון שחתכו בסכין אסור לאוכלו בכותח. ודוקא צנון דאגב חורפיה בלע, דסילקא אסור. ומשום הכי נמי חותכין כרישין כשקונין מן הגוים, שקורין "שניטלויך" בלשון אשכנז. וכן הורה רש"י שנותן טעם לפגם מותר, כר' שמעון [ס"ז ע"ב] דמפיק טעם [לפגם] מקרא דנבילה. וכן פסיק רבא דנותן טעם לפגם [מותר]. בתשובת גאונים כתב שלא חילקו חכמים בין קדירה של מתכת לקדירה של חרס, מפני שהלכה רווחת היא נותן טעם לפגם מותר, דאמר רבא הילכתא וכו'. הילכך שתיהן שוות, מתכת וחרס, בפליטה, אלא שמתכת גיעול בפעם אחת. הועתק מספר רוקח.
כף. מעשה שבחשו קדירה רותחת בכף חולבת, והתירו המאכל והכף והקדירה משני טעמים. דאפילו לא היו בקדירה ששים מותרים, הואיל ואין הכף בת יומא, ונמצא טעם שנתנה בקדירה טעם לפגם, ומותר (ו)אף הכף מפני גיעול בשר שנבלע בה הויא למחר טעם לפגם. אך שלא לפקפק ולהקל באיסור ציוה לחלוט הכף.
דג שלמון בישלו במחבת של בשר ושמן בקערה חולבת, והתירו.
מעשה שנמלחו דגים בקערה שהיו אוכלות בה השפחות בשר נבילה. ושאלו לרבינו יב"ק, ואסר. דאמרינן ודאי מחמת המלח נותן טעם הנבילה בדגים. והא דאמר שמואל דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח וקיימא לן כותיה, דוקא התם דנותן טעם [בר נותן טעם הוא, אבל הכא דנותן טעם] הוא אסור. ודמי לההוא בר גוזלא [קי"ב ע"א] דנפל לכדא דכמכא וכו', הני מילי חי, אבל צלי בעי קליפה, לפי שרכים הם. [וה"ה דגים שרכים הם], ואמרינן [שם ע"ב] דגים רפו קרמייהו וקליפה בעי. ולאחר כן אמרו [לר' קלונימוס] כי קודם שמלחו הדג בקערה היו משתמשים בה מים חמין. והורה הרב יב"ק מאחר שמחמין [בה] פלט האיסור, הדגים מותרין בלא קליפה.
<h2>דף קיב.</h2>
גויה שחתכה בצלים בסכינה והשליכתם בסיר שהיו מים רותחין בו. ואסרו הבצלים והמים, והסיר התירו.
שכחה גויה וחתכה בצלים בסכין של גוי והשליכתן לתוך סיר של מים רותחין. ואסר ה"ר יצחק הבצלים ומים שבסיר. אבל הסיר עצמו התיר.
פסק רבינו תם לקדירה בעינא מליחה שאינו נאכל מחמת מלחו. ובמליחה מועטת אסור לאכול בקדירה, וצריך להשהות במלח כשיעור צלייתו.
<h2>דף קיב:</h2>
בשר וכבד נמלחו יחד, ואסרו, דיש לדמות להא דאמר רב נחמן אמר שמואל דגים ועופות שמלחן זה עם זה אסורין בעידנא דפלטי עופות בלעי דגים. הכא נמי בעידנא דפלט הכבד את איסורו שכולו מלא דם בלע בישרא.
בשר וכבד שנמלחו יחד, הכבד אוסר הבשר אפילו בכלי מנוקב. ודגים ועופות שמלחן יחד אפילו בכלי מנוקב, הדגים אסורים. בשר מלוח שנפל בדמו אסור, ודמי לדגים ועופות שמלחן יחד.
מעשה שנפלה חתיכת בשר בדם שיצא מן החתיכות המלוחות, יש לאסור מהא דדם האיברים שפירש אסור. ומצא בספרי גאונים ההוא בר יונה שנפל בדמא דנפיק מיניה אסור. דלעולם לא פליט איסור שבולעו. דהא אמרינן דגים ועופות שמלחן זה עם זה אסורין, דהא בעידנא דפלטי עופות בלעי דגים. ואם יכול למולחן להתירן, אמאי אסורין, לימלחינהו פעם שניה. אלא ש"מ שהוא אסור. מעשה היה שנמלחו שתי פרות לייבש. והושמו בגיגית (ובעצים) [ועל עצים]. והיה דלף מים יורד עליו עד שהיה הציר והדם ומי גשמים צף על בשר הפרה התחתונה. ולפי שהיו חתיכות התחתונות מדובקות יחד (ו)לא יכלו המים לירד למטה. ושאלו מה משפטו, והתיר א"מ ה"ר יב"ק דודאי אם לא היו גשמים היו התחתונות המונחות בדם אסורות. דדם האיברים שיצא לחוץ אסור. ונמצאת החתיכה חוזרת ובולעת הדם, ונאסרת. אבל הכא דרבו עליהן מי גשמים בטל הדם בציר היוצא ממנו, דהיתר הוא, ובמי גשמים. ואפילו אם מי גשמים מועטין, ספק דרבנן הוא, דהא דאמרינן [כריתות כ"א ע"ב] דם האיברים אסור מן התורה, הני מילי היכא דלא מלחו. אבל היכא דמלחו איסורא דרבנן היא. דאמר זעירי [מנחות כ"א ע"א] דם שמלחו אינו עובר עליו לפי שאינו ראוי על גבי המזבח. ומאחר [שמה] שצף עליו [ספק מים] ספק דם, (ו)ספיקא דרבנן לקולא.
דגים ועופות שנמלחו יחד זה עם זה אסורין באכילה. בד"א בזמן שהעופות למעלה והדגים למטה, אבל דגים למעלה ועופות למטה מותר.
הנהו תרי יוני דאשתכחו בבית רבי, הדיחום ומלחום בכלי מנוקב. ולאחר ששהו שיעור מליחה נתנום בכלי שאינו מנוקב ונתמצו שם מי [מליחתו], כסבורים [הם לומר] מליח כרותח. אמר רבי הואיל ושהו תחילה בכלי מנוקב מותר. שאילו היו נתונים בקדירה עצמה ונתבשלו מותרים. הכא נמי לא שנא.
הקערה שנמצא בה מי מלח שנמלח בה בשר מותרת, שאין אלו מים היוצאין [דם] אלא ליחלוחית הבשר.
<h2>דף קיג.</h2>
לונב"א מותר לבשל. פעם אחת בישלו כרס שלא נמלח, והתירו. והוא הדין נמי אם בישלו כרס עם בשר, והבשר נמלח כהלכתו והכרס לא נמלח, מותר הכל, דכרס הוי בכלל שאר בני מיעים, ואין מחזיקין דם בבני מיעים, כפירוש רש"י. עד כאן רוקח.
ומעשה בתרנגולת שהרתיחוה בכלי ראשון בלא רחיצת צואר מן הדם. והתירו ה"ר חיים זצ"ל, מדאמרינן בפרק חבית [שבת קמ"ה ע"ב], כל שלא בא בחמין לפני השבת מדיחין אותו בשבת חוץ מן המליח הישן וקולייס האיספנין שהדיחתן זוהי גמר מלאכתן. ומשום הכי אסור. משמע הא לא היה הדחתו גמר בישולו מותר. שפחה שכחה ולא הוציאה מצואר התרנגול גיד שמוציאין ממנו. ונמלח והושם בקדירה ונתבשל. והתירו הואיל (והודח) [ונחתך] ונמלח.
כתב אבי העזרי בספרו שקיבל מן הראשונים שכל בשר ששהה שלשה ימים מעת לעת שלא ננקר ונמלח, ששוב אינו פולט דמו. שנתקשה איסור חלב ודם בתוכו. (דע). ואני שמעתי שמותר על ידי צליה דנורא מפיק ליה לדמא.
מעשה שנתנו ארבע חתיכות בקדירה ולא היו מלוחין, והיה התבשיל חם שהיד סולדת בהם ובטורח גדול מכניס בו היד מפני החום, אך לא היה רותח. והכשיר רבינו יצחק ב"ר אשר הלוי. כך אמר רבינו יהודה כהן.
פעם אחת הובא לפני רבי בשר שנמלח ושמו תחתיו בשר אחר שלא היה מלוח. והתירו רבי מאחר שהיו שניהם בכלי מנוקב. והדם שהוא הולך על אותו שאינו מלוח יוצא לחוץ ואינו מעכב בבשר.
גויה רחצה בשר לח ולא ראהו ישראל, פסק רבינו אור זרוע, אם הגויה יודעת בטיב תיקון כשרות כשר. ועל שבועתה אין לחוש דגוי אינו נאמן לא לאסור ולא להתיר. והראיות ידועות מסוף יבמות [קכ"ב ע"א] ומבשר שנתעלם מן העין [צ"ה ע"א].
מעשה היה בגוי אחד העומד בבית ישראל ושם בשר בקדירה, ולא נודע אם רחצה אם לאו. והיו רוצים לשער המלח בששים. ואמר להם רבינו תם דמילחא לטעמא עבידא וטעמא לא בטיל, מטעם זה אין להתיר. ואומר ר"י, אם הישראל יוצא ונכנס היה אע"פ שלא ציוה לגוי, כיון שיודע אותו העבד שכן מנהג הישראל, מותר. הואיל וישראל עומד שם או נכנס ויוצא. דמשום הכי שרינן [חולין ג' ע"א] איסור יין נסך ושחיטת כותי. אבל משום דהוי ספיקא דרבנן, דדם שמלחו אינו עובר עליו כדאיתא בהקומץ רבה [כ"א ע"א] ליכא למשרייה. דאיכא למימר אוקי בישרא אחזקתיה והוא בחזקת שאינו רחוץ. וכן אירע מעשה בדיעבד והתיר רבינו יצחק כשיש יוצא ונכנס, כיון שיודע הגוי שמנהג ישראל לעשות כן, אפילו לא ציוהו לרחוץ. והרב רבינו יעקב מאורלינש היה מתירו מטעם האמור באין מעמידין [ל' ע"א] גבי גילוי נהי דאגילוייא לא קפדי אנקיותא קפדי. וזהו נקיות לרחוץ הבשר. ולא נהיר, דמאן דאית ליה האי סברא דאגילויא וכו' שמואל, ורב פליג עליה. והילכתא כרב באיסורי. ועוד דלאיכא דאמרי התם ליכא מאן דסבירא ליה דאנקיותא קפדי. ואנן קיימא לן בכולי תלמודא כאיכא דאמרי.
בשר יבש מלוח, אם לא רוחץ, והושם בקדירה, אין בכך כלום. ומה שאמר שמואל מולח ומדיח, הדחה אחרונה לא מפקא דם, דכל הדם שבאיברים כבר יצא במליחה. ומה שמדיחין הבשר באחרונה, [היינו] כדי לרחצו מן הדם שנתלכלך מבחוץ ממה שיצא ממנו. הילכך כשנתייבש אין בו ליחלוחית דם ומותר. ומעשה היה בשומן של אווז שמפרידין מן הבטן שנמלח ולא הודח, והושם בקדירה, והיתירו התבשיל. דאמ' אין מחזיקין דם בבני מעיים. ויש אוסרין, דאין מחזיקין אותו בחזקת בני מעים. בפרק כל הבשר. אם היה טמא מליח וטהור תפל אסור. הילכך בשר תפל המונח אצל בשר מליח אסור. וכן דגים ועופות או נבילה ושחוטה אין לו תקנה עוד דשוב אינו פולט. וכן אם שניהם מלוחין. פסק רבינו תם הלכה למעשה דהמלח שעל הבשר נאסר, דמלח לטעמא עביד, וטעמא לא בטיל. וצריך להופכה ולמולחה מכל צדדיה, כדאיתא בפרק הקומץ רבה [כ"א ע"א]. ואם לא הפכה אסור, דאותו צד בולע מה שזה פולט. אבל כשהופכה ומולחה יוצא כל הדם לחוץ.
נראה להוכיח מאחר שהמעשן חייב משום מבשל בשבת, הילכך צריך להדיח יפה בשר שנמלח ותולין אותו לייבש ולעשן.
אינטריל התיכו בלא מליחה ואסרו. דהא דאין מחזיקין דם בבני מיעים, דווקא בהדורא שקורין כורֵיל, אבל כנתא גופה לא יצאה מתורת שאר בשר. תדע דיש בה דם, שהרי נוטלין הימנו שורייקי סומקי. דאע"ג דניטלו השורייקי הימנו איכא דם בגוה עד שימלח כשאר הבשר.
קדירה בישלו בה דייסא, ושמו בתוכה שומן אווז שבתוך מעים שקורין אלווא שלא היה מלוח והתירו רבי. כדאמרינן אין מחזיקין דם בבני מיעים.
אם נמלח בשר בכלי שאינו מנוקב, מה [שהוא] למעלה מותר ומה שלמטה אסור.
מעשה שנמלחה תרנגולת מבחוץ ולא מבפנים, ונתבשלה. ושאלו לאבא מרי ה"ר יב"ק ואסר להם, מהא דאמרינן בפרק הקומץ רבה [כ"א ע"א], דתני, במלח, יכול תבננו, ת"ל תמלח, עד כיצד עושה מניח את האבר ונותן את המלח עליו, והופכו ונותן עליו מלח ומעלהו אמר אביי וכן לקדירה. אלמא דבעינן שיהפכנו וימליחנו מכל צד. הילכך האי תרנגולת שלא נמלחה מבפנים אסורה. לסוף נמצא כשנתבשלה אותה תרנגולת בקדירה אחת לקחו מן הרוטב בג' כפות ונתנו בקדירה אחרת שהיה בה בשר. ואסר הקדירה והבשר שנתבשל בה התרנגולת, מאחר שהתרנגולת היא חתיכה דאיסורא הרי נאסרה הקדירה והבשר, מאחר שלא היה בה ס' נגד התרנגולת. אבל הקדירות האחרות שהשליך בה ג' כפות מן הרוטב התיר. (דנתבשל) [דנתבטל] בה הרוטב. ודמי להא דאמרינן בפרק בתרא דע"ז [ע"ג ע"א] ראשון ראשון בטל.
בתשובת רבינו גרשום מאור הגולה ראיתי, השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה אינה אסורה אלא לאכול ממנה באומצא. ומהו באומצא בשר כשהוא חי בלא מליחה.
